מאמר סעיף 79א

פתח דבר

יוצא לא אחת כי הניצים מתווים את הפלוגתות בכתבי הטענות ומציגים אותן בפני בית המשפט ועומדים בפני השופט היושב בדין, לאחר שעברו דרך ארוכה של חילופי האשמות, התכתבויות, ליקוטי אסמכתאות, וראיות. בדרך ארוכה זו הצדדים גם מביאים עדים לתמוך בטענותיהם, מכתתים רגליהם בין משרדי עורכי הדין, בוחרים ומתקשרים בהסכם לצורך ייצוג מקצועי, ופונים לביהמ"ש בהגשת כתב תביעה ובו פורסים בפניו בפירוט את טענותיהם המנוגדות והסותרות אחת את השנייה, עד שנקבע מועד לדיון במעמד הצדדים. 

טרם הדיון : הצדדים חידדו טענות סף אחרונות תוך מקצה השיפורים ממש רגע לפני הכניסה לטרקלין בית המשפט, והינה מגיעה הקריאה: "בית המשפט", הנוכחים נעמדים לקבלת כבוד השופט, שיכריז "שבו - בבקשה" ואז יוצא מפיו-

 "קראתי בעיון את טענות התובע/ת ואת טענות הנתבע/ת ואני מציע כי במקרה הזה יינתן פס"ד לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט".

מה זה אומר? 

עם התפתחות הפסיקה ולאור הצורך הגובר במתן מענה סביר וראוי, ובהנגשת בתי-המשפט לכלל האזרחים, יש עניין בסיום מהיר של סכסוכים אזרחיים, במידת הצדק ועל דרך הפשרה וללא שיהוי והמתנה אין סופיים. דבר זה טומן בתוכו עינויי דין הן לתובעים והן לנתבעים, וגורר ביקורת בראייה ציבורית רחבה וחוסר אמון במערכת בתי המשפט. בנוסף, הדבר גורם להטלת דופי במקצועיות קבלת ההחלטות השיפוטיות בידי השופטים השונים, ונותן פתח לביקורת לא עניינית בידי גורמים פוליטיים המנגחים את המערכת המשפטית ללא סיבה תכליתית מוצדקת. לאור מכלול סיבות אילו אימץ בית המשפט את מדיניות הפשרה ופתח פתח רחב לפתרון סכסוכים אזרחיים, שאינם פליליים, וזאת על ידי שימוש נרחב בסעיף 79א' על דרך הפשרה. 

ברור לכולם כי מדיניות משפטית בכללה באה וקמה מתוך צורך רחב למצות את הסכסוכים על דרך הפשרה בצורה מהירה, כך שלאור סעיף 79א' אפשר לסיים את הליך הפשרה בהסכמה מראש תוך קיצור סדרי הדין ובכלל זאת קבלת החלטה ופסק דין בכל שלב שהוא בהליך המשפטי. ישנם יתרונות רבים לפסקי דין שניתנים על דרך הפשרה, לרבות: הפחתת העומס על בתי המשפט, קיצור הליכים משפטיים, קבלת פסק דין בפרק זמן קצר, ייתור הצורך בגילוי וחשיפת מלוא הראיות בהליך. נוסף על כך, ניתן מראש ובהסכמה לחדד את מתחם הפשרה ולהקל על בית-המשפט ליתן פסק דין בצורה ברורה וממוקדת. כמו כן, ניתן לומר כי הליך המסתיים בפשרה סופו שהצדדים עדיין מתקשרים זה עם זה ואין נתק מוחלט, אלא, במקומו יש הסכמה. יחד עם זאת, ככל שאנו מונים את יתרונות הליך הפשרה, ברור לכולנו כי מתעוררות שאלות רבות בנושא שמותירות לקונות משפטיות נרחבות, שמערכת המשפט אמונה לספק תשובות ברורות בנוגע אליהן, היות והשימוש במדיניות המשפטית של דרך הפשרה על פי סעיף 79א' הוא מקיף ביותר ושכיח מאוד. כמו כן, ניתן להבחין כי בהרבה פסקי דין שניתנים היום בבתי-המשפט בעניינים אזרחיים, פסק הדין שניתן בדרך הפשרה גורר אחריו אי בהירות רבה בקרב בעלי הדין, נתבעים ותובעים כאחד, וזאת לעניין צפיות פסקי הדין. פעמים רבות פסק הדין שניתן על דרך הפשרה לא מלווה בהנמקה, דבר היוצר בלבול רב, הן אצל בעלי הדין, והן בערכאת הערעור אשר עליה לדון בערעור על פסקי דין שניתנו על סמך סעיף 79א'. 

לקונה נוספת עמה מתמודדת ערכאת הערעור היא הקושי בדיון בערעור בשל העובדה שפסקי הדין בערכאה הנמוכה לא ניתנו על פי סדרי הדין המהותי. 

למותר לציין כי בעולם המשפט נוצר פולמוס חריף לאור הניסיונות לפרשנות כוונת המחוקק בבואו להסדיר את חקיקת סעיף 79א', האם התכוון המחוקק כי דרך הפשרה היא הליך דין מהיר שמותיר בידי בית המשפט אפשרות הכרעה רחבה שלא על סמך כלל מכלול הראיות, האם גם הכרעה בידי בית המשפט יכולה להיות ללא הבאת ראיות כלל, או לחילופין, לעניין סדרי הדין האם יכול בית המשפט להכריע בפשרה גם בהבאת חלק מהראיות, או האם יכול בית המשפט להכריע אף לאחר סיום ההליך (דהיינו לאחר הגשת סיכומים), מהו המוטיב המכריע שבו אמון השופט לחרוץ את הדין על פיו, שאלות אלו נותרות ללא מענה. 

אך, כשאנו בוחנים את הנושא לאשורו של עניין ומנסים לרדת לעומק כוונת המחוקק בחיקוק הסעיף, עולה השאלה כי באיזון הדברים נכון יהיה לטעון כי הליך של פשרה לפי סעיף 79א' הוא שונה, ובעל יתרונות מהותיים לצדדים שיכולים לתחום את סביבת המחלוקת ולחדדה, אך גם לבית המשפט ישנה מין "פריבילגיה" בהיותו פוסק על דרך הפשרה, היות ואינו כפוף לדין המהותי ויכול לפסוק לפי כללי המוסר, המידתיות וההיגיון, דהיינו כללי הצדק. לפיכך עלינו לצפות כי פעמים רבות לא ניתן יהיה לחזות כלל את תוצאות המשפט, שכן ככל הנראה אמות המידה והחשיבה אינם זהים בין שופט אחד למשנהו, וכאן נפגוש את מתחם הצפיות. מתחם הצפיות הוא עניין השייך לצדדים היות והם חלק מהליך הפשרה. אולם, היות וההליך מנוהל שלא לפי הדין המהותי, לעיתים התוצאה המתקבלת היא שונה לחלוטין מצפיות הצדדים לתוצאות ההליך. היבט נוסף המעלה תהיות, אשר איננו יודעים האם המחוקק צפה אותו בעודו חוקק את הסעיף, נוגע לשאלת הערעור- האם בחקיקת הסעיף לא נתן המחוקק דרור או כר נרחב וגדול מדי לבית המשפט לפסוק ולאמץ שימוש כל כך נרחב בסעיף, הרי שידוע כי זכות הערעור היא זכות מהותית ויסודית. נראה לעיתים כי המחוקק לא השכיל להבין כי הצדדים בבואם לערער, יוצאים שכרם בהפסדם היות ופסקי הדין שניתנו על דרך הפשרה אינם מנומקים ולא ניתנו תחת הדין המהותי ולכן ישנו קושי רב בערכאת הערעור.   

עולם המשפט הוא עולם מורכב, כאשר אנו עורכים אובזרבציה אמיתית ומקיפה, ובוחנים את העניין מכל זווית אפשרית, ראויה ככל שתהיה, צרה ורחבה וללא התפלפלות או התנגחות מיותרת, ובעת שאנו משלבים את כל הגישות, תוך כדי למידה כוללת וראייה מערכתית של מצב הדברים, אנו מגלים כי כל צד הנושק לעניין יכול ורואה את הדברים בפרשנות אחרת ושונה. כמו כן, אנו רואים כי לעניין הפשרה ולאורו של סעיף 79א' ישנו פולמוס מתמשך מצד המחוקק ומצד בעלי הדין השונים. לא זו אף זו, ניתן לראות מתוך הפסיקה עצמה את הגישות השונות של השופטים ואת הפרשנות הייחודית של כל אחד מהם לדברים, שאיננו יכולים להסבירה אלא אם נשכיל לנסות להבין את מכלול התוכחות השונות והמגוונות ונבדוק איזה צד בהליך מאמץ גישה אחת ואיזה צד בהליך מאמץ גישה אחרת, וגם אז לא תמיד יעלה בידינו להבין את פרשנותם.

בעוד אנו מנסים לאמץ נקודת מבט הכוללת שקלול של כל הגישות השונות כולל הפרשנות המתקבלת מהשופטים השונים, וכן למידה מהו הערך הנכון ביותר במידה וישנו כזה, ניתן לראות בשימוש בסעיף כאינטרס חיוני של המערכת המשפטית לעניין רצון הציבור בעשיית צדק מוכח, מהיר, ללא משוא פנים ולתועלת הציבור אך יחד עם זאת גם לפי כללים הנהוגים בבתי המשפט וסדרי דין מוכחים. 

בבואינו לנסות ולבחון מה עמד באמת לנגד עיניו של המחוקק כאשר חוקק את סעיף 79א' לחוק ונתן כוח פורמלי לבתי המשפט לפתור סכסוכים על דרך הפשרה, אנו למעשה בוחנים האם השכיל המחוקק להבין בראייתו כי עיקר העניין בפשרה מהירה הוא קיצור הליכים והפחתת העומס על בתי המשפט, או שבעצם כוונת המחוקק הייתה לתת לבית המשפט כלי עזר נוסף שהוא בעצם מקביל וזהה להליך משפטי שקיים ושמו בוררות. גם בוררות היא כלי משפטי קיים שנועד לפתור סכסוכים על דרך הפשרה כאשר שני הצדדים צריכים להסכים לעניין, אך השוני הוא כי בבוררות ישנם סדרי דין והליך מסודר, ואילו בפסיקה לפי סעיף 79א' אין זה כך. בפסיקה לפי סעיף 79א' בוחרים להם השופטים אג'נדה עצמאית, ללא סדרי דין ברורים, תוך ניהול משפט באופן שונה וכאשר אין מחויבות לפסוק לפי הדין המהותי, אין מחויבות לסדרי הדין ואין מחויבות ללוחות זמנים. זאת ועוד, פסק הדין ניתן לעיתים ללא השמעת מלוא הראיות או חלקן, או לפני הקראת הסיכומים. בנוסף, פסקי הדין אינם מנומקים דבר הגורר את בעלי הדין להיקלע לבעיה כאשר הם מערערים על פסק הדין היות ואין למערער עוגן להיאחז בו או להסתמך עליו בערכאת הערעור. אחת הטענות כבדות המשקל העולות מעניין זה נוגעת לאחידות שיטת המשפט בפסקי דין לפי סעיף 79א' היות ויתכן מצב דברים לפיו בפסק דין שכזה יכולה להיות דחיית גרסה של בעל דין באופן מוחלט וכל זאת ללא נימוק בפסק הדין, דבר המעלה ביקורת רבה בקרב בעלי הדין וגורם בעיה בערכאת הערעור היות ובעלי הדין צפו כי פשרה=אמצע וכאשר השופט מקצר הליכים כביכול בהליך, ומדלג על ראיות ועל שמיעת העדים שלא בהתאם להליך פורמלי ורגיל, ומגיע לשלב של פסק הדין עלול להיות מצב בו השופט לא יפסוק על פי תחושת הצדק. ישנם מקרים רבים שהשופטים פוסקים לא כדרך הפשרה או צפיות הצדדים ולמרות אי שמיעת הראיות במלואן חלקם פוסלים צד אחד מבעלי הדין באופן מוחלט, דבר העומד בניגוד להגיון המשפטי של האמצע ושל צפיות הצדדים המתפשרים. לאור ההתנהלות הזו, אנו שואלים עצמנו האם האמירה הנאמרת מצד בית המשפט לעניין פסקי דין שבפשרה בהם זכות הערעור שרירה וקיימת ועומדת באופן מוחלט בפני עצמה היא הצהרה בעלמא או בתיאוריה בלבד, או שמא אכן מדובר בזכות קיימת שמעניקה לצדדים את יתרונותיה כבכל הליך. בפועל, לאור ההתערבות המצומצמת מאוד והכמעט אפסית של ערכאת הערעור בפסקי דין לפי סעיף 79א', אנו למדים כי בית המשפט יתערב בערעור על עניין שבפשרה בעילות מצומצמות בלבד ושלא כמו בערעור רגיל בפסיקת בית המשפט על פי סעיף 79א' בית המשפט יטה להתערב אך ורק במקרה של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות, הן במסקנות והן בסכומים שנפסקו בפסק הדין. בנוסף, עולה סוגיה נוספת הנבחנת במשקפיים חדות והיא ההסכמה המוקדמת והמפורשת שניתנה בערכאה הנמוכה להליך הפשרה לבית המשפט וזאת מידי המערער- האחרון נתן הסכמתו המפורשת להליך של פשרה ביודעו מראש את טווח התוצאה שתוכל להתקבל בהליך הפשרה, ולכן, כאשר התוצאה שהתקבלה לא נראתה לו ולא השביעה את רצונו, בעצם הגשת הערעור לערכאה העליונה מתנער בעל הדין מתוצאות ההליך שהוא בעצמו היה חלק מוסכם ממנו. הגשת הערעור עלולה להוות הפרה של ההסכמה המשולשת של הצדדים לפשרה שניתנה כלפי בית המשפט בערכאה הנמוכה.

בית המשפט אימץ לעצמו את הגישה האומרת כי סעיף 79א' מאפשר טיפול בהסדר של פשרה כמעט בכל סוגי הסכסוכים המובאים בפניו, כולל בכל הערכאות ובנוסף לברור ולטפל בערעור על פי כל רכיבי ההכרעה לצורך מתן פסק דין.

תמצית העניין ומהותה היא קיצור משך ההתדיינות המשפטית בין הצדדים, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, כמובן במידה שהעניין שנידון הוא חריג וקיצוני המצדיק הגשת ערעור.

עצם הדברים בהתייחסות רחבה ובהיבט כולל על מכלול היתרונות אל מול החסרונות בשיטת המשפט והפסיקה לאור סעיף 79א בפסיקה על דרך "הפשרה", אנו למדים כי על פי רוב, רבה התועלת על הנזק. כאשר אנו בוחנים את החלטת הצדדים במתן הסכמה לבית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, נראה כי להחלטה זו יתרונות רבים, כאמור, בין היתר קיצור ההליכים, קביעת טווח ביטחון בהסכמה על סכומים שבמחלוקת, אשר לפיו לשופט לפסוק אך ורק בתוך מתחם המחלוקת מתוך ידיעת הצדדים מראש מה תהיה התוצאה פחות או יותר, וללא הפתעות מרובות (וזאת בסכסוכים כספיים). כמו כן, מובן לצדדים כי היות ופסק הדין יכול לכלול בתוכו לפעמים רק שורה אחת בודדה שבה ירשם הסכום המוכרע, ללא הנמקה מפורטת כנהוג בפסקי דין בהליך רגיל שאינו פשרה, לא תהיה המשכיות נוספת להליך היות ואי אפשר לבסס טענות ערעור ללא הנמקה מפורטת, ולכן ההליך יסתיים ללא ערעור וכך יקטנו הוצאות הצדדים. 

לגבי הסמכות לפסיקה על דרך הפשרה – בית המשפט לא יכול לקיים את הליך הפשרה בכפייה, אלא עליו לקבל הסכמה מוחלטת מהצדדים להליך מסוג זה. עניין זה מקל על התקשורת בין הצדדים במהלך ההליך ותורם ליצירת אמון סביר בעזרת בית המשפט. 

כמו כן, כאמור ההליך מונה עמו גם חסרונות, למשל, מאחר ופסקי דין הניתנים על פי סעיף 79א' אינם מפורטים ומנומקים, בעל הדין שהגיש את התביעה אינו חשוף למאגרי המידע המשפטיים ולא יכול לזהות באמצעותם את פרטי התביעה ולהתחקות אחר סוגה ועילותיה, זאת לעומת הליכים אחרים כמו בדיני עבודה לדוגמה בהם יכול מעביד לגלות מידע משפטי על עובד מסוים שבעברו תבע את מקום עבודתו ובכך לפסלו מלעבוד בארגון. חסרון נוסף העולה מהשימוש בהליך זה הינו גם מנקודת מבטו של עורך הדין המייצג, כאשר האחרון עורך מבחן כדאיות לגבי התמודדות בתיק פשרה מסוג זה, הבדיקה הנעשית על ידו והייעוץ ללקוחותיו מתבטאים בשני מובנים, כאשר התביעה היא גבולית ובעייתית מראש שאולי דינה להיכשל לחלוטין ולהידחות על ידי בית המשפט באופן מוחלט ללא צפיות לגבי פסק הדין, אזי ילך כביכול על "המעט והבטוח" דין הפשרה, וכאשר ישנו סכום שבמחלוקת ומתחם הסיכון התחתון לעומת העליון (בסכסוכים כספיים לדוגמא) רחב ביותר, ימליץ עורך הדין לבחור בהליך רגיל ובמתן פסק דין שלא על דרך הפשרה היות ושם ישנו סיכוי הרבה יותר טוב לקבל תוצאה רגילה ומלאה ועל סמך העובדות עם אפשרות ערעור ראויה.

סיכום דבר

בראייה רחבה ניתן לראות כי נושא הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט מעורר פולמוס ומחלוקת רבה במכלול שלם של היבטים. מכלול זה כולל בתוכו צדדים רבים ומגוונים, הן בין בעלי דין והן בעניין שיטות המשפט ופסקי הדין הניתנים ומעוררים מחלוקת. 

כמו כן, לעניין סדרי הדין והראיות הנהוגים בבתי המשפט השונים במהלך הדיונים על דרך הפשרה, בנוסף לעניין ההנמקה של פסקי הדין שלרוב סותמים את הגולל על אפשרויות הערעור, עולה השאלה מהן הציפיות שלנו, בעלי הדין ועורכי הדין מאחידות השיפוט. האם בבוחרנו את דרך הפשרה אנו זוכים לשיטת משפט אחידה, או בעת שאנו בוחרים בדרך אנו מוכנים לקבל כמה דרכים לפתרון ולמתן פסקי דין וכל אחת על פי השקפתו עולמו של השופט היושב בדין. בנוסף, האם המחוקק שחוקק את הסעיף התכוון לכך או שמא הפרשנות ניתנת לשינוי לפי ראות עיניו של כל שופט ושופט בנפרד, דבר שמטבע הדברים יוצר בעייתיות בצפיות ובהסתמכות שלנו במערכת המשפט בכללותה. 

אין באמור לעיל בכדי להוות משום יעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית, הכתוב לעיל מהווה תיאור כללי בלבד ובלתי מחייב . בכל מקרה יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין .

 כל הזכויות שמורות - ליצחק צרויה וליאור קורנפלד משרד עורכי דין. 

נשמח לייעץ ולעמוד לשרותכם: