הקונפליקט שבין חוק יחסי ממון לבין חוק הירושה

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 

חוק יחסי ממון נחקק בשנת 1973, כאשר מטרתו המרכזית היא הסדרת ענייניהם הרכושיים של בני זוג, עם פקיעתה של מערכת היחסים בין בדרך של התרת הנישואין או עם פקיעתה בשל מוות של אחד מבני הזוג. 

החוק קובע בסעיף 5(א) כי במקרה של פקיעת הנישואין, קמה זכות לכל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג למעט חריגים שונים שהוגדרו בחוק, באלו המילים: 

"עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט (...)."

הסכם ממון מוגדר בסעיף 1 לחוק יחסי ממון כהסכם אשר נכרת בין בני זוג המסדיר את יחסי הממון שביניהם, אשר כל שינוי בו יעשה בכתב. על מנת שהסכם ממון יהיה בר תוקף יש לקבל את אישורו של בית המשפט או בית הדין הרלוונטי, אשר יבחן האם מדובר בהסכם שנערך מתוך הסכמה חופשית של הצדדים, וכן יבחן כי הצדדים מבינים את משמעותו ותוצאותיו של ההסכם.

חוק הירושה, תשכ"ה-1965

חוק הירושה, נחקק עוד בשנת 1965, ומטרתו להסדיר את ענייניו הרכושיים של אדם עם פטירתו. הסדרה זו יכול שתהיה בדרך של חלוקה על פי דין ויכול שתהיה בדרך של חלוקה על פי צוואה שערך המצווה ובה פירט כיצד ברצונו לחלק את רכושו, עם לכתו לבית עולמו. 

סעיף 8 לחוק הירושה, שעניינו עסקאות בירושה עתידה, קובע כך: 

 "(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים. 

(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

ובמילים אחרות, הסעיף קובע איסור על עריכת הסכמים בדבר ירושתו של אדם, עוד בחייו ואף קובע כי הסכם מסוג זה בטל. עוד קובע הסעיף איסור על הענקת מתנה אשר תוקנה למקבל לאחר פטירתו של נותן המתנה, וכי הענקה כאמור אינה ברת תוקף, למעט אם נעשתה בצוואה.

ונשאלת השאלה כיצד ניתן אם כך ליישב בין חוקים אלה אשר הוראותיהם סותרות זה את זה, במצב של פקיעת נישואין עקב מקרה פטירה. שאלה זו איננה שאלה עקרונית גרידא, ובתי המשפט נאלצים להתמודד עם סוגיות מסוג זה לעיתים קרובות מאוד לאור מורכבותם של עניינים אלו. 

כך למשל בפרשת בן דרור דן בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב בסוגיה אשר עסקה בבני זוג אשר כרתו ביניהם הסכם ממון, הסכם אשר קיבל את אישורו של בית המשפט המחוזי עוד בשנת 1980. 

אל הסכם הממון הוכנסה הוראה לפיה התחייב הבעל להעביר לרעייתו, בעלות על מחצית דירה, כאשר חיוב זה יתגבש עם פטירתו של הבעל. כ-14 שנים לאחר מכן נפטר הבעל, והאישה הגישה עתירה למתן פסק דין הצהרתי, ביחס לבעלותה במחצית זכויותיה בדירה. 

בנותיו של המנוח מנישואים קודמים הגישו התנגדותן לסעד המבוקש בטענה, כי התחייבותו של האב מנוגדת להוראות סעיף 8 לחוק הירושה ועל כן היא בטלה. בית המשפט קבע כי הוראותיו של הסכם הממון, שאושר כדין יש בהן כדי לגבור על סעיף 8 לחוק הירושה.

עסקה בירושה אל מול עסקה בעיזבון

בפסק הדין בעניין יקותיאל נגד ברמן פורש האיסור המופיע בסעיף 8(א) לחוק הירושה, כאיסור החל אך ורק על הסכמי ירושה, היינו מקום שמדובר בהסכם המעניק או השולל זכות ירושה הוא חסר תוקף, ואילו עסקאות הנוגעות לנכסי העזבון הן עסקאות תקפות. 

האבחנה בין עסקה בירושה אל מול עסקה בעיזבון היא אבחנה שאיננה עניין של מה בכך. על מנת להכריע בסוגייה מסוג זה יבחן בית המשפט את לשון ההסכם, את אומד דעתם של הצדדים ואת נסיבות עריכת ההסכם. 

בפרשת פלונית דן בית המשפט במקרה בו טענה אישה כי הייתה ידועה בציבור של פלוני אשר הלך לעולמו. תביעתה של האישה הופנתה כלפי ביתו של המנוח, אשר הייתה ערבה להתחייבותו של המנוח כלפי האישה. המנוח התחייב לשלם לאישה סכום חודשי של 4,000$ בחודש למשך כל חייה.

טענותיה של הבת התבססו על סעיף 8 לחוק הירושה, כאשר לטענתה התחייבות המנוח בטלה בשל היותה עסקה בירושה, ומכאן שבטלה גם ערבותה לחיוב זה. 

בית המשפט מסווג במקרה זה את ההתחייבות, כעסקה בעיזבון ולא כעסקה בירושה, ועל כן קובע כי מדובר בהתחייבות תקפה ועל כן תקפה גם ערבותה של הבת. 

החופש לצוות כעקרון על בדיני הירושה 

החופש לצוות המוקנה למצווה על פי חוק הירושה, מאפשר למצווה לצוות בכל אופן שבו יבחר, אך גם לשנות או לבטל בכל עת את צוואתו. עקרון זה של החופש לצוות הוא העקרון הנעלה ביותר המהווה את לב ליבו של חוק הירושה. עריכת הסכם ממון, הכולל בתוכו הסדרה רכושית במקרה של פטירה, מגבילה מאוד את החופש לצוות, שכן כל שינוי מצריך הסכמה.

אף על פי שלא ניתן להתכחש לקושי מהותי זה, נראה כי יכול ורצה המחוקק להחריג הסכם בין בני זוג מיתר ההסכמים בין מתקשרים אחרים, וזאת לאור העובדה שמדובר במערכות יחסים מיוחדות ומורכבות, אשר מחייבות גישה שונה וייחודית ביחס למערכות יחסים אחרות.

עדות לכך ניתן למצוא בתיקון שערך המחוקק בחוק הירושה, עם חקיקתו של חוק יחסי-ממון. תיקון זה מעיד רבות על כוונתו של המחוקק להחריג הסכמי ממון מהסכמים אחרים בכל הנוגע לחוק הירושה וחריגיו. 

סעיף 16 לחוק יחסי- ממון, תיקן שני סעיפים בחוק הירושה, סעיף 11 וסעיף 104. בשני סעיפים אלה התייחס המחוקק אל זכויות ממוניות של בן זוג הנותר בחיים. 

גם סעיף 148 לחוק הירושה מבהיר את יחסו המיוחד של המחוקק אל התא המשפחתי, ומערכת היחסים המיוחדת שבין בני זוג, בקובעו כי חוק הירושה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין בני זוג או בזכויות הנובעות מקשר זוגי, למעט חריגים דוגמת הזכות למזונות אשר עליה יחולו הוראות חוק הירושה. 

הסכם ממון וצוואה ככלים משפטיים משלימים

פסיקותיהם של בתי המשפט בארץ בכל הנוגע למצבים בהם ישנה התנגשות בין חוק יחסי ממון לחוק הירושה, איננה אחידה. משכך נראה כי הדרך הטובה ביותר לייצר וודאות בנוגע לאופן חלוקת הרכוש בין בני זוג במקרה פטירה של אחד מבני הזוג, היא בדרך של עריכת הסכם ממון וצוואה, ולא דיי להסתפק רק באחד מהם. 

דיני הירושה והצוואה עוסקים באופן חלוקת העיזבון, ואילו דיני הרכוש בין בני זוג עוסקים בדרך שבה ייקבע היקף העיזבון אשר יחולק. 

מאחר ודיני הרכוש הזוגי הם דינים שאינם מחייבים וניתן לקבוע הוראות אחרות במקומם, הריי שיצירת וודאות כלכלית מקסימלית במקרה של מוות, דורשת הסדרה הן בדבר היקף העיזבון והן בדבר אופן חלוקתו. 

מכאן שההסדרה הטובה ביותר של ענייניו הרכושיים של אדם משמעותה, עריכת הסכם יחסי ממון ועריכת צוואה ככלים משלימים המביאים לידי ביטוי את רצונו האמיתי של המצווה. 

בפרשת פלוני נ' אלמונית עסק בית המשפט בעניינו של אדם אשר נישא בנישואים שניים. אותו אדם ערך צוואה לפיה הוא מצווה את כלל רכושו לרבות דירת המגורים הרשומה על שמו לילדיו בלבד. 

במקרה כזה אי עריכת הסכם ממון ככלי משלים יוצרת סיטואציה שבה עזבונו של המנוח חשוף להגשת תביעה לאיזון משאבים על פי הוראותיו של חוק יחסי ממון. 

במסגרת תביעה זו תוכל אלמנתו לקבל מחצית מכלל נכסיו של המנוח, וזאת אף על פי קביעותו המפורשת בצוואתו כי רכושו יועבר לילדיו בלבד. 

החשיבות המכרעת של תכנון משפטי נכון, גוברת אף יותר עתה לאור התארכות תוחלת החיים והשינויים החברתיים, להם אנו עדים יותר ויותר בתקופה האחרונה, כאשר אנשים מבוגרים אשר מפתחים מערכות יחסים שניות ושלישיות בגיל מתקדם. 

במצב זה כל אחד מבני הזוג מגיע אל המערכת הזוגית כאשר לו כספים, חסכונות ורכוש, ולשני בני הזוג בדרך כלל גם ילדים, נכדים ואפילו נינים ממערכות יחסיהם הקודמות. בשלב זה של החיים הריי שאדם רוצה להבטיח כי רכושו יועבר לבני משפחתו, היינו לילדיו, נכדיו או לניניו. 

ללא תכנון משפטי מסודר אשר יוצר הפרדה בין רכושם של בני הזוג, הריי שחלוקת הרכוש תתבצע בהתאם להוראות החוק שככל הנראה יחלקו את הרכוש באופן שונה ממה שהיה מגדיר בעל הרכוש לו דאג לבצע תכנון משפטי של חלוקת הרכוש.

כך למשל, הריי שבהתאם לחוק הירושה, מי שהיה בעת מותו של המוריש בן זוגו – יורש אותו. המונח "בן זוג" משמעותו אדם אשר היה נשוי למוריש ערב מותו או היה ידוע בציבור. 

בן הזוג יורש את רכבו של הנפטר, וכן יורש את יתרת החפצים בבית וזאת ללא כל קשר לשאלה אילו בני משפחה אחרים הותיר אחריו המנוח. כלל החפצים אשר שייכים למשק הבית המשותף כמו למשל ריהוט, מוצרי חשמל, כלי בית וכדומה. 

כאשר המנוח הותיר אחריו ילדים, הרכוש יחולק בין בן זוגו של המנוח במועד הפטירה לבין ילדיו בחלקים שווים. 

אין באמור לעיל בכדי להוות משום יעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית, הכתוב לעיל מהווה תיאור כללי בלבד ובלתי מחייב . בכל מקרה יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין .

 כל הזכויות שמורות - ליצחק צרויה וליאור קורנפלד משרד עורכי דין. 

נשמח לייעץ ולעמוד לשרותכם: